<h1>תוספות רבינו אלחנן — ע"ז</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ע"ז ה' ע"ב] ערב יום טוב האחרון של חג. ותימה ליחשוב נמי ערב יום טוב ראשון של חג, וי"ל שטרודים העולם בסוכה ולולב, ועוד י"ל בכל אחד טעם לבדו, יו"ט האחרון הוי רגל בפני עצמו והוי נמי פר ואיל, מה שאין כן בשאר ימים שלפניו שיש שבעים פרים לכפר על שבעים אומות, ושל שמיני עצרת חשוב יותר שהוא מכפר על ישראל, ולפי שחלוק לחשיבות בפ"ע משלפניו מרבים לכבדו להודיע שאינו טפל לחג כז' של פסח אלא רגל בפני עצמו חלוק לחשיבות משלפניו. וערב יום טוב הראשון של פסח משום דגאולה עדיף ובעי לשבוחי ולברוכי ולאודויי טובא. וערב עצרת כי הא דאמרינן באילו דברים בפסחי' (ס"ח ע"ב) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם דהוי יום שניתנה בו תורה לישראל. וערב ראש השנה דהוי תחילת שנה ויום שנברא בו העולם וראוי לעשות בו סימן טוב כדאמר בהוריות (י"ב ע"א) ובכריתות (ו' ע"א) השתא דאמרת סימנא מילתא היא, מ"ר. וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל. וא"ת בריש כתובות (ה' ע"א) דפריך אלא מעתה יום הכיפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה שמא ישחוט בן עוף, אמאי שבק כל הני ימים טובים דהכא ונקט יום הכיפורים דאין מרבין בסעודה אלא בגליל. וי"ל דבהנך רגילין לשחוט בהמה טובא ובערב יום הכיפורים אין רגילים אלא בעופות ודגים מאכלים קלים, כי ההוא חייטא דזבין חד נון בתריסר דינרין בערב יום הכיפורים כדאי' בבראשית רבה (פרק י"א), ובעופות שייך טפי למיחש שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר מועט ולא אדעתי' עד דשחיט, ובגליל דווקא היו רגילין להרבות בבהמות דשייך בהו אותו ואת בנו כמו בימים טובים דלעיל. ר"ת.
[ע"ז כ"ט ע"ב] אמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. או"ר דפירש"י בעלמא דנפיק איסור עגלה ערופה מוערפו שם את העגלה בנחל שם תהא קבורתה. ונראה לי כי יפה פי' דהא בפ"ק דכריתות (ו' ע"א) בגמרא המפטם את הקטורת, דרשינן וערפו שם את העגלה מלמד שטעונה גניזה, והא דאצטריך תרי קראי היינו משום דכפרה כתיב בה כקדשים לא הוה שמעינן דמועלין בה אחר שנעשית מצותה דאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, להכי איצטריך שם לומר שהאיסור דקודם עריפה יהא גם לאחר עריפה, ואי לא הוה כתיב בה כפרה כקדשים כלל משם לחודיה לא שמעינן בה איסור הנאה ואחר שלא היה כתיב בה שום קדושה ושום איסור כלל, ואיצטריך בה נמי כפרה כתיב בה כקדשים לכמה דברים כגון לטהרה מידי נבילה בעריפה כדאמר בסוף חטאת העוף בזבחים (ע' ע"א), ובשמעתין דהכא דשביק וערפו שם דאיירי ביה והוצרך להביא כפרה כתיב בה כקדשים, היינו משום דלא הוה שמעינן איסור מוערפו שם לחודיה, נראה לי והודה ר'.
<h2>דף כד:</h2>
[ע"ז כ"ט ע"ב] אתיא שם שם מעגלה ערופה. ותימה לי אמאי יליף מת מעגלה ערופה ויליף ממת תקרובת ע"ז, נילף מת מע"ז גופיה דאיירינן בה דכתיב בה שם [דברים י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו', ובפ' נגמר הדין (מ"ז ע"ב) אמרינן בהדיא דרבא גמר שם שם מע"ז גבי האורג בגד למת דבהזמנה לא מיתסר, ואו"ר דהתם למשמשין ממשמשין גמר כדקאמר התם כי פריך ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה ושם דע"ז גבי משמשין כתיב, דמוקי ההוא קרא לקמן [נ"א ע"ב] בכלים שנשתמשו בהן לע"ז, ומיהו לקמן [נ"ב ע"א] דריש ליה נמי על ע"ז עצמה דקאמר מקיש אלהיהם להם. ועל ההיא דסנהדרין תימה לי דרבא אדרבא, דפריך ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה לימא כאביי דבהזמנה לא מיתסר בעגלה ערופה, אלמא משמע דסבירא ליה דעגלה ערופה אסורה בהזמנה דהיינו ירידתה לנחל איתן, ובברייתא דפ' בתרא [דכריתות] (כ"ד ע"ב) משמע דרבא סבר דאינה אסורה עד אחר גמר עשייתה, ודאי אינו כן, ונראה לי דגרס התם רבה ולא רבא, דפליג ארב המנונא התם (שם) דקאמר אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבה אמר לאחר עריפתה, ואע"ג דבההיא דא"ל לרב המנונא קפחתינהו לסבי דבי רב במרובה [ע"ה ע"א] כתוב בספר' רבא והכא גר' רבה.
